אינשטיין אמר כבר מזמן
קרן לוי טוטיאן, Bsw
מטפלת ביחידה לטפול בהתמכרויות, מודיעין
הצעות החוק שאושרו לאחרונה בנושא הקאנאביס מחייבות אותנו, אנשי המקצוע בתחום ההתמכרות להשמיע את קולנו.
אני יודעת שזה לא "קול" להיות נגד לגליזציה, אני מסתכנת ב"לצאת זקנה" שלא יודעת ליהנות מהחיים, כבדה ומיושנת.
לא, אני לא סבורה שקאנאביס כשלעצמו הוא רע. אני בהחלט מכירה את המחקרים השונים המדברים בשבח הקאנאביס, את היתרונות הרפואיים שלו, ואת המזור שהוא מעניק לאנשים סובלים, כשהם משתמשים בו במינון של תרופה.
לצד זה, אני מכירה היטב את הפגיעה וההרס של שימוש והתמכרות לקאנאביס- מכירה, כי המטופלים שלי לימדו אותי.
עשרות מטופלים צעירים, ובוודאי מבוגרים אשר הגיעו באופן וולונטרי וביקשו עזרה, מתארים את הנזק העצום שהוליד השימוש.
תמיד זה מתחיל כ"כיף", יושבים עם החבר'ה, נרגעים קצת - עד כאן, לכאורה, אין בעיה.
אבל כאשר מתחילים לעשן גם לבד, וקצת בבוקר, וקצת יותר- כאן מתחילה הסכנה.
הסכנה לא מתייחסת מבחינתי להסתבכות בפלילים- ועם לגליזציה מובן שאין כל חשש בהיבט זה. הסכנה היא סכנה לשלמות הנפש, לצמיחת האדם.
מטופלים מוכשרים, מלומדים, אומנותיים- מתארים את המקום התקוע בו שהו בשנות העישון, חוסר יכולת להביא עצמם לידי מימוש, חלימת חלומות רבים מבלי כל יכולת להוציא משהו לפועל. במבט לאחור הם מבינים כמה העישון לא נתן דבר, רק שימר פחדים, קשיים, בעיות.
כל אחד מהמטופלים שפגשתי וביקש לעבור תהליך, מצא את המקום בו נתן הגראס מענה לכאב, פצע שלא טופל. הסם שימש לכאורה כמרפא מכאוב, אך בפועל השאיר את האדם להתבוסס בכאביו, מגבלותיו והימנעותו. זו הסכנה שבשימוש.
החברה הישראלית היא חברה פצועה. שירות צבאי, קרבות, אובדן יקירים, ניצולי ושורדי שואה והדורות שאחריהם, פיגועים, דריכות ביטחונית מתמדת- מצטרפים לקשיים אחרים שקיימים בחברה- פגיעות, עוני, הזנחה, אלימות ועוד.
שימוש בגראס מאפשר לאדם הסובל לנוח. מאפשר לו להפסיק לכאוב.
אנשים לא משתמשים בסמים כדי שיהיה להם כיף- הם משתמשים בסמים כדי שלא יכאב להם. החוק המוביל אנשים לטיפול, נותן להם הזדמנות לעצור את המוכר והידוע הפוגעני, להתבונן לתוך עצמם, להבין מה הם באמת צריכים כדי שלא יכאב- ולטפל בעצמם.
אני מפחדת מלגליזציה. לא בשלי. לא רק בשל המטופלים שלי- אלא בשל כל אלו בחברה, נורמטיביים ונורמטיביים לכאורה אשר- לרוב מבלי לדעת- מוצאים בסם מזור לכאב, ומחליפים טיפול בהקהיית חושים.
חוששת מהדור הבא שיגדל כאן, שיהיה חשוף לפתרונות חיצונים על מנת לשפר או לשנות מצב רוח, להתמודד (לכאורה) עם בעיות.
מפחדת מחברה שחבריה לא יכולים לפרוש כנפיים וליצור, להרגיש, להיות חלק מהעולם.
אנשים מתארים שהם "עפים" כשהם מעשנים. האמת היא שהם נשארים תקועים במקום.
הצעות החוק, אם יעברו ויתקבעו כחוק יעמיד אותנו בפני מציאות בה המטופלים שלנו, ככל הנראה יגיעו אלינו רק בשלב מאוחר של חייהם. במקום להגיע בשנות העשרים לחייהם, אחרי שנתיים או 3 של שימוש, הם יגיעו אלינו בשנות ה- 50, עייפים, אבודים, עצובים ומיואשים- כי כשהם יבינו לבד את הנזק שנגרם, יהיו מאחוריהם שנים או שלושה עשורים אבודים.
אלברט אינשטיין אמר "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין"
אנחנו יודעים שאנשים שמשתמשים בסמים עושים רע- בעיקר לעצמם. בכתיבת שורות אלו אני מנסה בצניעות להיות מאלו שעושים משהו בעניין כדי לאפשר להם עולם פנימי בטוח, ובסופו של יום- חברה טובה ובריאה יותר.