חוק היובש – הסיפור המלא
נחום מיכאלי, עו"ס, מנהל תחום התמכרויות עמותת "אפשר"
חוק היובש (Prohibition) הפך במשך השנים לסמל לכישלון הגישה האגרסיבית במאבק בצמצום השתיינות והאלכוהוליזם ולחוסר התכלית והסיכון שבהתערבות השלטון בחירות האזרחים, בעיקר במדינות דמוקרטיות וחופשיות. המושג חוק היובש נישא בפי רבים, אך נדמה כי רק מעטים יודעים מהו הרקע האמיתי לחקיקה קיצונית זו, מהם סעיפיו של חוק היובש ומהן הסיבות העיקריות לכישלונו ולביטולו כעבור 13 שנים. בשורות הבאות אפרוש את הסיפור המלא של חוק היובש.
תחילתו של החוק במערב התיכון של ארצות הברית, באזור קנזס, בשנות ה-70 של המאה ה-19. באותם ימים האזור היה חקלאי בעיקרו ומשך אליו משפחות שחיפשו סדר מוסרי חדש. האנשים היו ברובם פרוטסטנטים אדוקים, חינכו את ילדיהם בגישות פוריטניות ושמרניות ורצו חיי שלווה מוסריים. עקב אכילס של השלווה הפסטוראלית היה האלכוהול. בהיעדר מקומות בילוי אחרים הפכה המסבאה למקום הבידור העיקרי של גברי האזור, שלאחר העבודה ובימי החופשה העדיפו את הבילוי בשתייה עם חברים על חיק המשפחה. השתיינות כבר אז היתה כבדה ביותר. דוגמה לכך היא העובדה ש-40% מהכמרים של אותה תקופה מתו בעצמם מאלכוהוליזם. האלכוהול נתפס כאויב החברה. יש לזכור כי תפיסת המחלה של ההתמכרות לא היתה מוכרת כלל, זו התפתחה רק בשנות ה-30 של המאה העשרים. השתיינים נחשבו כאנשים א-סוציאליים, בעלי אופי חלש ובעיקר חוטאים. השתייה נחשבה בעיני הדתיים כחטא השמיני.
את נס המרד כנגד השתיינות נשאו בגלוי ובמופגן הנשים. אלו חשו איך האלכוהול משתלט על ביתן ומאיים על שלוותן. הנשים ראו עצמן קורבנות החטא הגברי. לנשים באותם ימים לא היה כח פוליטי, וכל שיכלו היה רק להתפלל. והן עשו זאת מכל הלב. אליזבט תומפסון אספה בשנת 1873 נשים שהתיישבו במופגן מול המסבאות והתפללו. "תפילתה של תומפסון" התפשטה מהר מאד בכל רחבי המדינה. מהתפילות הן עברו לשלטים בהם קראו לסגור את המסבאות. באחד השלטים נכתב: "אם העבדות הוצאה מחוץ לחוק – גם האלכוהול יוצא". תוך שנתיים הוקמה "תנועת הנשים הארצית הנוצרית להנזרות משתיינות", שהיתה למעשה תנועת הנשים הראשונה בארצות הברית.
מאבק הנשים כנגד האלכוהול הפך מהר מאוד למאבק פוליטי, ובין השאר מאבק על זכותן של הנשים להצבעה בקלפי. המנהיגה החדשה של הנשים, פרנסיס וילארד, ידעה לשחק במשחק פוליטי זה והבינה, שבמסבאות לא רק שותים אלא גם קובעים את גורל המדינה. סגירת המסבאות יפנה כוח גם לנשים.
בשנת 1880 נחלו הנשים את נצחונן הראשון. הצעת חוק שהועלתה בקנזס לאסור את הסחר במשקאות אלכוהוליים אושרה. מאותה שנה אסור היה לייצר ולסחור באלכוהול. ההנזרות בקנזס משכה אליה מתיישבים דתיים נוספים, שחשו כי זה המקום הראוי לחיות בו. הפחתת השתייה השפיעה מיד על איכות החיים ושמה של קנזס יצא למרחוק. עד שנת 1890 הלכו בעקבותיה 5 מדינות נוספות.
האלכוהול באותן מדינות לא נעלם כליל, הוא הפך ל"שחור", כל העת נמשכו הברחות אלכוהול ממדינות שכנות שעדיין לא קבלו את האיסור. הבעייה העיקרית היתה המהגרים, שבאו ממדינות רוויות אלכוהול ולא היו מוכנים לקבל את ההנזרות. הם החלו לייצר ולזקק ויסקי בבית ולספק אותו לחברים. המאבק למען היובש הפך פתאום למאבק הלאומניות כנגד הזרים. על גל זה עלה ויין וילר, שהקים את המפלגה היבשה וזכה בבחירות. מאותה עת סיפור המאבק למען הנזרות הפך למאבק פוליטי בקנה מידה ארצי. בשנת 1912 כבר "יובשו" 9 מדינות בהם חיו 50% מאזרחי ארצות נברית.
אחד הלוחמים הגדולים והידועים למען ההנזרות היה הנרי פורד, בעל חברת המכוניות הידוע. הוא קבע במפעליו חוקי יובש עצמאיים. למפעליו אסור היה להכניס אלכוהול ומי שנמצא שיכור פוטר מיד. לדבריו, לא מדובר רק על עניין מוסרי אלא גם כלכלי, ההנזרות מביאה ייעול וחיסכון. מתנגדיו טענו לעומת זאת, שהוא האמין שאם אנשים יבזבזו פחות כסף על אלכוהול יהיה להם יותר כסף לקנות מכוניות.
בשנת 1913 העביר וילר את משרדיו לוושינגטון ופתח במערכה לשינוי החוקה. שינויים בחוקה הם לא עניין של מה בכך, הם מחייבים הסכמה של שני שליש מהמצביעים. עד אותה עת, בכל 150 שנות קיומה, נעשו בחוקה רק 17 תיקונים. לוילר היו כבר 19 מדינות נקיות אך זה לא הספיק.
אלא שאז נפתחה מלחמת העולם הראשונה ולוחמי ההנזרות ניצלו את המצב והכריזו כי האלכוהול פוגע במאמץ המלחמתי. לא רק ששתיינים אינם מועילים במצב חרום, אלא שאסור בעיתות כאלו ל"בזבז" שעורה ומיני דגנים על בירה. תחת הקריאה "לנצח את האלכוהול ואת הקייזר" הגישו בשנת 1918 לראשנה את ההצעה לתיקון החוקה. מתנגדי התיקון היו מאד מסוכסכים בינם לבין עצמם, מה שהחליש את כוח ההתנגדות שלהם. וכך, בתאריך 16.1.1919, עבר התיקון ה-18 של חוקת ארצות הברית. 44 מדינות תמכו בשינוי החוקה. למפעילי המסבאות ניתנה שנה להתארגנות לקראת סגירה ובבוקר 17.1.1920 נכנס חוק היובש לתוקף.
נוסח החוק היה קצר ותמציתי. על פיו חל איסור ייצור, הובלה ומכירה של משקאות משכרים, כולל ייבוא ממדינות אחרות. נקבע כי משקה משכר הוא כל משקה שיש בו מעל 0.5% אלכוהול. לחוק היו מספר הסתייגויות. למשל, לרופאים ולכהני דת (נוצרים ויהודים) ניתנו מכסות אלכוהול לצרכי עבודתם ותפקודם הדתי. אלא שהסתייגויות אלו היוו פרצה שקרצה לסוחרים, ולא מעט מהרופאים וכוהני הדת הפכו לסוחרים הגדולים במוצר האסור. אך לא רק זאת, החולשה הגדולה של חוק היובש היתה דווקא במה שלא היה כלול בו. החוק לא אסר את עצם שתיית האלכוהול וגם לא את הקנייה – רק את המכירה. מי שהצליח לשים ידיו על האלכוהול, היה פטור מעונש. אכיפת החוק בתנאים אלו היתה קשה.
דוגלי ההנזרות ציפו לחברה מוסרית, ערכית נטולת שכרות ואלימות. אלא שהמציאות טפחה על פניהם. מהר מאד הסתבר כי השתיינים אינם מוכנים לוותר ושלא ניתן במחי החלטה אחת לשנות סדרי עולם. האיסור הפך את האלכוהול למוצר מיוחד ואטרקטיבי והשגתו הפכה מרגשת, ממש "מים גנובים ימתקו". הסחר הבלתי חוקי באלכוהול החל לפרוח, כולל הברחות דרך הים ממדינות שכנות (קנדה, למשל). בעיר ניו יורק החלו לצוץ "מלחשות", בתי קפה ומועדונים בהם ניתן להזמין אלכוהול בלחישה. הסוחרים הגדולים ידעו לשחד את כל מי שצריך כדי למנוע פשיטות והחרמות. ג'ורג' רימוס היה עו"ד שעשה הסבה והפך למבריח. היתה לו חווה בסינסינאטי, חוות הויסקי, שם מזג את האלכוהול לבקבוקים. בדרך שחד את כל מי שיכל, ויש אומרים שהגיע עד לבית הלבן. הנשיא באותם ימים היה הארדינג, שהיה טיפוס חלש ואהב לשתות בעצמו. סיפור חייו של ג'ורג' רימוס הפך לבסיס הסרט הידוע "גטסבי הגדול".
בשנת 1923 העבירו את אכיפת החוק לסוכנות הפדראלית, שכן שוטרי המדינות היו כבר נגועים ברובם בשחיתות. מספרים על השוטר המפורסם איזי איינשטיין, שתפס הכי הרבה מבריחים, עד שפשט על מועדון 21 היוקרתי בניו יורק ומצא שם רבים ממנהיגי המדינה חוגגים באלכוהול. מובן שהוא פוטר מיד מתפקידו. ביל הארט היה אחד השוטרים הקנאים שחפש מבריחי אלכוהול. בתחפושת של אקדוחן עשה חייל ועצר מבריחים רבים. אלא שביל שמר על פרטיות רבה ולא סתם. הסתבר כי לביל, יליד איטליה, היה אח שבצעירותו נפצע בלחיו ומאז קראו לו "פני צלקת". שמו האמיתי היה אל קפונה. אל קפונה הפך למבריח מספר אחת ולאחד מראשי המאפיה בארצות הברית. כסף ואלימות החליקו את דרכו למנהיגות הפשע. הוא הצליח לשחד את כולם ונחשב לאיש הכל יכול בשיקגו, האיש שראשי העיר משחרים לפתחו. מי שלא סר למרותו – מצא את מותו. בסופו של דבר הצליחו לשים עליו יד רק בטיעון של הפרות חוקי מס הכנסה.
בשנת 1928 נבחר הובר לנשיאות ארצות הברית ונדמה כי הגיע רגע ההכרעה. הוא בקש תמיכה חברתית לחוק. אך אירועי וולנטיין הקדוש של שנת 1929 טרפו את כל הקלפים. באותו יום נערך טבח גדול בו נהרגו 7 אנשים בידי הכנופיות. ההלם היה מוחלט, התחושה היתה שצריך לעשות שינוי.
יותר ויותר עלו קולות לביטול החוק. באופן מפתיע היו אלו שוב הנשים שעמדו בראש המרד, אלא שהפעם הן דגלו בביטול החוק. התחושה היתה שלא לכך הן פיללו ושהנזק רב על התועלת. הנשיא רוזוולט ניסה למנוע את הבלתי נמנע והעלה את רף האלכוהול המותר אבל זה היה כבר מאוחר מידי. העם דרש את ביטול החוק.
בתאריך 5.12.1933 עבר התיקון ה-21 של החוקה שבטל את התיקון ה-18 שנתקבל רק 13 שנים קודם לכן. עד היום לא היה מקרה בו ביטלו תיקון שנתקבל בחוקה. הפעם לא היה צורך בהכנה של שנה, תוך יום נפתחו מחדש מאות מסבאות וייצור האלכוהול נכנס להילוך גבוה. 8 מדינות המשיכו בחוקי היובש עוד מספר שנים. קנזס היתה יבשה עד 1948. בסופו של דבר כל המדינות קבלו את התיקון והתירו את האלכוהול.
סיפור חוק היובש הוא סיפור של חברה שמנסה בדרך אסרטיבית לעורר שינוי חיובי בחייה. אלא שהמציאות חזקה יותר, וחוק ללא הסכמה חברתית, ללא גיבוי של חינוך והסברה וללא אכיפה מתאימה, סופו שיתבטל.
